בשנת 1952, התרחשה מהפכת הקצינים החופשיים. מהפכה זו הייתה מהפכה שלטונית צבאית שהתרחשה במצרים, והובלה על ידי ארגון בשם "תנועת הקצינים החופשיים". תנועה זו הדיחה את מלך מצרים, פארוק הראשון, והעלתה לשלטון את מוחמד נגיב במקומו. השיטה של השלטון המצרי עברה משיטה מלוכנית לשיטה רפובליקנית, אך עם זאת נשארה לא-דמוקרטית. מהפכה זו הביאה לשינויים נרחבים במצרים והשפיעה על כל העולם הערבי[i].
הרקע למהפכה
המשטר המלוכני במצרים
לאחר מלחמת העולם הראשונה, בשנת 1922, הבריטים העניקו למצרים אוטונומיה, והשליטו בה משטר מלוכני אשר בראשו עמד המלך פואד. לאחר מותו, פארוק בנו החליף אותו בשנת 1936. בציבור המצרי הצטברה עוינות כנגד השלטון, וזאת כתוצאה ממספר גורמים עיקריים: הגורם הראשון הוא הכישלון המצרי בשנת 1948, במלחמת העצמאות של מדינת ישראל. זו הביאה לתחושה של פגיעה בכבוד הלאומי של המצרים. הגורם השני הוא ההשפעה הבריטית החזקה על השלטון המצרי, אשר הייתה לצנינים בעיניהם של הלאומנים המצריים. הגורם השלישי הוא השחיתות הרבה אשר אפיינה את משטר פארוק, וכן אורח חייו הראוותני בהשוואה למצבם הכלכלי הרעוע של התושבים[ii].
אחרי כישלונה של מצרים במלחמת העצמאות של מדינת ישראל, בשנת 1948, הקים נאצר את תנועת הקצינים החופשיים, אשר מטרתה הייתה להפיל את המשטר המלוכני ולסלק את ההשפעה הבריטית במצרים. בשנת 1959, התנועה העמידה ועדה מכוונת, ובשנה לאחר מכן, נאצר נעמד בראשה. גם כאשר מוחמד נגיב הצטרף לתנועה וכן התמנה לראשונה, המשיך נאצר לשלוט בפועל[iii].
באותו זמן, נותרו כוחות בריטיים באזור תעלת סואץ עקב חוזה שנחתם בין מצרים לבריטניה בשנת 1936. בתאריך 25 בינואר 1952, התרחש קרב בין שוטרים מצריים וחיילים בריטים באיסמעיליה. בקרב זה, נפצעו כ-100 מצרים, ונהרגו כ-50. מאורע זה עורר זעם רב בקרב המצרים, והוביל לפריצת מהומות אלימות ביותר בקהיר, עיר הבירה. במהלך המהומות הללו, הותקפו בתי עסק ואתרים רבים אשר היו שייכים לגורמים בריטיים, כגון בתי מלון, מקומות בילוי, משרדים וחנויות. על מנת לשפר את מצבה הבלתי יציב של המדינה, המלך פארוק פיטר את חברי הממשלה בראשותו של מוסטאפה א-נחאס, ומינה את עלי מאהר במקומו. על האחרון הוא הטיל את המשימה להקים ממשלה חדשה. הממשלה שהקים מאהר, החזיקה מעמד זמן קצר בלבד. בחודש ינואר, הקצינים החופשיים זכו להישג משמעותי בשורות הצבא, בזמן שאנשי שלומם הצליחו לזכות בשליטה מלאה במועדון הקצינים. כתוצאה מכך, המלך פארוק בחר לבטל את הבחירות, ובמקום אלה שנבחרו, הוא מינה את אנשיו. בשלב הזה, הקצינים החופשיים תכננו את המהפכה וקבעו את ה-5 באוגוסט כתאריך התחלתה. יחד עם זאת, התוכניות הללו קיבלו תפנית, כאשר ב-19 ביולי, גילה מוחמד נגיד כי בידי הפיקוד העליון של הצבא נמצאת רשימת שמותיהם של חברי התנועה. על כן, הוחלט להקדים את ביצוע ההפיכה לערב ה-22 ביולי[iv].
המהפכה
בתאריך 22 ביולי, ביצוע המהפכה החל. מפקדת הצבא הראשית נתפסה בידי כוחות התנועה וחלק מראשי הצבא נעצרו. בבוקר שלמחרת, כוחות הצבא בפיקודם של הקצינים החופשיים השתלטו על נקודות מפתח בקהיר. בשעות הבוקר המוקדמות, הכריז אנואר סאדאת, בשמו של מוחמד נגיב, על המהפכה בשידור רדיו לאומה. המלך פארוק ניסה לקרוא לעזרת ארה"ב, אך הקריאה הזו לא קיבלה מענה. כוחות הצבא המשיכו בהתקדמותם, וב-25 לחודש הגיעו לאלכסנדריה, שם שהה המלך בארמונו. המלך ברח לארמון אחר, ראס א-טין, אשר נמצא על שפת הים. רב החובל של יאכטת המלך קיבל פקודה מנגיב שלא להפליג ללא אישור הצבא. בשלב הזה התלקח ויכוח בין ראשי התנועה בנוגע לגורלו של המלך: נאצר, נגיב ונוספים סברו כי צריך להגלותו, כאשר אחרים טענו כי יש להעמידו למשפט על הפשעים שלו כנגד העם המצרי. בסופו של דבר התקבלה ההחלטה להגלות אותו, ובתאריך 26 ביולי, מוחמד נגיב שלח איגרת למלך, בה האשים אותו בשחיתות, זלזול בעם המצרי, אורח חיים ראוותני בזמן שהעם נמצא במצב כלכלי קשה, והתנהלות אשר הביאה לתבוסה מצרית בשנת 1948. כמו כן, באיגרת זו, ציווה עליו נגיב לוותר על כיסאו לטובת פואד השני, בנו, עד השעה 12 בצהריים, וכן לעזוב את מצרים עד השעה 6 בערב. פארוק יישם את את אשר ציווה עליו נגיב: הוא ויתר על כסאו לטובת בנו, והפליג לאיטליה, בה חי עד יום מותו בשנת 1965[v].
לאחר שהקצינים החופשיים תפסו את השלטון, הוקמה "מועצת הפיקוד המהפכנית" על ידם, וזו הורכבה מתשעת חברי הוועדה המכוונת אליה הצטרפו חמישה חברים נוספים. נגיב מונה להיות מפקד הצבא, והרכבת הממשלה האזרחית הוטלה על ראש הממשלה לשעבר, עלי מאהר. בתאריך 12 באוגוסט, פרצו מהומות בכפר דאוואר בעקבות אכזבה של אזרחים מכך שמצבם עודנו איננו יציב, על אף המהפכה. המהומות הופסקו, ועל שניים מן המשתתפים הוטל עונש מוות. בתאריך 7 בספטמבר, עלי מאהר התפטר עקב חילוקי דעות עם הקצינים החופשיים, כאשר ההנחה היא כי אלה היו על רקע רפורמת הקרקעות העתידה להתבצע. מוחמד נגיב מונה במקומו לראשות הממשלה, וב- 9 בספטמבר, עבר חוק רפורמת הקרקעות המצרית, אשר שינה באופן משמעותי את מצב חלוקת הקרקעות במצרים וכן הגביל את שטח הקרקע המקסימלי לאדם ל-200 – 300 פדאנים. ביום זה, חוקת מצרים משנת 1923 בוטלה סופית[vi].
בתאריך16 בינואר, חל איסור על קיום מפלגות פוליטיות לתקופת זמן של שלוש שנים, אשר במהלכה תשלוט מועצת הפיקוד המהפכנית בלבד. גוף בשם "האיחוד הלאומי", שלהלכה היה המפלגה היחידה במדינה, הוקם על מנת להשיג תמיכה עממית. בזמן זה, תנועת האחים המוסלמים עדיין נהנתה מאהדת השלטון החדש, ולא הוצאה מחוץ לחוק מכיוון שלא נתפסה כגוף פוליטי, אלא כגוף דתי. בתאריך 10 בפברואר, אושרה חוקה ארעית אשר נתנה תוקף חוקי לשלטון המועצה המהפכנית. ב-18 ביוני מצרים הוכרזה כרפובליקה על ידי המועצה המהפכנית, וכך, באופן פורמאלי, הגיע קיצו של השלטון המלוכני. נגיב מונה לנשיא הרפובליקה הראשון ולתפקיד ראש הממשלה. נאצר מונה להיות סגנו, וכן קיבל את תפקיד שר הפנים[vii].
בשנת 1954 תנועת האחים המוסלמים הוצאה מחוץ לחוק על אף התמיכה העממית הרחבה שהייתה לה, עקב הסיכון הפוטנציאלי שהיוותה כלפי השלטון. התנועה דוכאה ומנהיגיה נרדפו, אך זו ממשיכה לפעול במחתרת ולהוות גורם רב השפעה במצרים עד עצם היום הזה. בסוף שנת 1954, ניטש מאבק כוחות בין נגיב לנאצר, מאבק ממנו יצא נאצר כשידו על העליונה. הוא תפס את תפקיד ראש הממשלה וראש מועצת הפיקוד המהפכנית. בתאריך 16 בינואר 1956 אושרה חוקה חדשה, על פיה עומד בראש המדינה נשיא אשר ביכולתו למנות או לפטר את ממשלתו לפי שיקולו בלבד. חוק הבחירות אשר נחקק ב-3 במרץ, העניק לראשונה בתולדות מצרים את זכות הבחירה לנשים[viii].
[i]אמיתי, יוסי., 2005.
[ii] יאפ, מלקולם א., 1999.
[iii] אמיתי, יוסי., 2005.
[iv] Gordon, Joel., 1992.
[v] יאפ, מלקולם א., 1999.
[vi] אמיתי, יוסי., 2005.
[vii] Gordon, Joel., 1992.
[viii] יאפ, מלקולם א., 1999.
אייל ליאני
tachrir 